כך הפך הדיור הציבורי מזכות יסוד אוניברסלית לפער מעמדי ועדתי בישראל

בבוקר אחד ב-2008: הפינוי הדרמטי ביבנה

רחל לוי, אישה בת 55 מיבנה, מצאה את עצמה בבוקר אחד בשנת 2008 במאבק חזיתי מול כוחות המשטרה וחברת 'עמידר'. היא אטמה את חלונות ביתה בשקית ניילון שחורה, הכניסה בלון גז לתוך הדירה ונעלה את הדלת, כשהיא מאיימת לפוצץ את הבית אם המשטרה תפרוץ לפנותה בכוח.▶ 0:42

לא הייתה לי ברירה, מצאתי את עצמי סגורה עם בלון גז בפנים... והזעם שהיה בי זה זעם וכאב ועצבות.רחל לוי, דיירת דיור ציבורי לשעבר▶ 1:00

הדירה ביבנה הייתה בית ילדותה של רחל, המקום שבו גדלה מאז עלתה לישראל ממרוקו בגיל שלוש בשנת 1967, ושבו התגוררה אמה עד לפטירתה. השוטרים והוצאה לפועל הגיעו לדרוש את פינויה לבקשת חברת 'עמידר', בטענה כי רחל אינה זכאית להמשיך להתגורר בדירה כדיירת ממשיכה.▶ 1:17

פסק הדין כמקרה בודד מול המציאות המערכתית

סיפורה האישי של רחל לוי אינו מקרה בודד, אלא חלק מתופעה רחבה בהרבה. פרופ' נטע זיו מהחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב מסבירה כי המערכת המשפטית נוטה להתייחס לכל צו פינוי כאל אירוע נקודתי ומנותק, מבלי לראות את ההיסטוריה והמבנה החברתי שעומדים מאחוריו.▶ 2:04

כל אחד מפסקי הדין האלה מספר סיפור כאילו הוא מנותק מהקונטקסט הכללי. יש לנו חוק, יש דייר שנפטר, מפנים, יאללה החוצה.פרופ' נטע זיו, החוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב▶ 2:13

הניתוח המשפטי היבש מתמקד לרוב בנתונים יבשים: חוק מסוים, חוזה שכירות, דייר שנפטר וזכאות שלא אושרה. אולם בחינה של מאות תיקים דומים שטיפלה בהם הקליניקה המשפטית לדיור ביפו בתחילת שנות ה-2000 חשפה תבנית שחוזרת על עצמה שוב ושוב בקרב דיירי הדיור הציבורי בישראל.▶ 2:20

המסלול הישראלי שנשבר בגיל 30

עד שנות השלושים לחייה, מהלכי חייה של רחל לוי תואמו את המסלול הישראלי הטיפוסי: סיום תיכון ביבנה, שירות צבאי, נישואין והולדת שני ילדים. היא ומשפחתה התגוררו בדירה שכורה. היא עבדה לאורך השנים במשרות בשכר מינימום - במכירות וכסייעת במערכת החינוך, ולעתים החזיקה בשתיים ואף שלוש עבודות במקביל.▶ 3:40

לאחר גירושיה בגיל 30, היכולת הכלכלית להחזיק דירה בשוק החופשי קרסה. ללא תמיכה מבעלה לשעבר, חזרה רחל להתגורר עם אמה החולה בדירת הדיור הציבורי ביבנה. במשך שנים סעדה את אמה וגידלה את ילדיה, עד שבשנת 1998 הלכה האם לעולמה.▶ 4:01

מיד לאחר מות האם, קיבלה רחל דרישה מחברת 'עמידר' להעלות את שכר הדירה לרמת השוק החופשי - למעלה מ-1,000 שקלים בחודש. כשרחל לא יכלה לעמוד בתשלום, נקבע כי אינה עומדת בקריטריונים של 'דייר ממשיך', מכיוון שהתגוררה עם אמה שלוש שנים וחצי בלבד לפני פטירתה, בעוד הנהלים דרשו ארבע שנות מגורים רצופות.▶ 4:40

צו הפינוי הופך לשגרת חיים

החל מאותו רגע נכנסה רחל למערבולת משפטית שנמשכה שנים. הודעות פינוי, ערעורים ודחיות הפכו לחלק משגרת יומה. המדינה הנפיקה נגדה 'צו פינוי גמיש' - צו שאינו קובע יום ושעה מוגדרים, אלא מעניק לרשויות טווח של חודשים לבצע את הפינוי בכל רגע נתון.▶ 5:32

המצב הקיצוני הזה כפה על רחל להישאר כלואה בביתה במשך חודשים, מחשש שברגע שתצא לקניות או לעבודה, יגיעו השוטרים ויחלפו את המנעולים. בשנת 2008, לאחר התערבות זמנית של חבר מועצת עיריית יבנה שהקפיאה את הפינוי ברגע האחרון, חזרה המדינה ודרשה את הפינוי בתוך שלושה חודשים.▶ 6:06

בבוקר הפינוי הסופי, פשטו שוטרים על הדירה. תוך דקות ספורות נפרצה הדלת, ותכולת הבית נארזה בארגזים מול עיניה של רחל ובתה ההמומות. רחל פונתה לרחוב ונאלצה להקים אוהל מחאה ממש מחוץ לבניין שבו גדלה.▶ 7:09

יומיים אחרי שפינו אותי הוא מביא אנשים לראות את הבית... אתם יומיים זרקתם בן אדם?רחל לוי, על כניסת דיירים חדשים לביתה▶ 8:01

הגילוי בקליניקות המשפטיות ביפו

כאשר פרופ' נטע זיו ניהלה את הקליניקה המשפטית לדיור ביפו בתחילת שנות ה-2000, היא וצוות הסטודנטים נתקלו במאות תיקי פינוי. הפניות הגיעו מדיירים שנקרעו מבתיהם לאחר פטירת הוריהם, והוגדרו על ידי המדינה כ'פולשים' בדירות שבהן גדלו כל חייהם.▶ 8:50

כשבחנה את הפרופיל של אותן מאות משפחות ביפו ג' ובשכונות נוספות, בלט נתון דמוגרפי חד-משמעי: כמעט 100% מהמיועדים לפינוי היו בני הדור השני והשלישי של עולים ממרוקו ומצפון אפריקה. הנתון הסטטיסטי הזה העלה את השאלה המרכזית: כיצד נוצר הקשר הישיר בין מוצא עדתי לבין היעדר בעלות על נכסי דיור?▶ 9:45

עידן הזכות האוניברסלית לדיור (1948 - 1952)

כדי להבין את שורש הבעיה, יש לחזור לשנות הקמת המדינה. בשנותיה הראשונות של ישראל, תפיסת הדיור הייתה אוניברסלית לחלוטין - זכות בסיסית שהמדינה מחויבת לספק לכל אזרח, בדיוק כמו שירותי בריאות וחינוך. הדיור הציבורי לא נתפס כפתרון סוציאלי לנזקקים בלבד, אלא כמנגנון לאומי מרכזי.▶ 10:18

לפי מחקריו של פרופ' אסא מרון, בעשור הראשון להקמת המדינה כ-57.5% מכלל הבנייה למגורים בישראל הייתה בנייה ציבורית ביוזמת ובמימון המדינה. המדינה השתמשה בקרקעות שהולאמו או ננטשו, בנתה עשרות אלפי יחידות דיור במרכז הארץ - ברחובות, ברמת גן, בהרצליה ובחיפה - ושיכנה בהן את גלי העלייה של שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50.▶ 11:35

מדירות בשכירות להון משפחתי בין-דורי

בשנים הראשונות, העולים שהגיעו מאירופה ומארצות נוספות שוכנו בדירות הדיור הציבורי במרכז הארץ במחירי שכירות מסובסדים כמעט במחצית משווי השוק. אולם המהלך המכריע התרחש כאשר המדינה עודדה באופן פעיל את אותם דיירים לרכוש את הדירות שבהן התגוררו.▶ 12:43

באמצעות הלוואות נוחות מאוד ומשכנתאות בתנאים מועדפים דרך בנק 'טפחות' (שהיה בבעלות חברת 'עמידר'), הפכו עשרות אלפי משפחות משוכרות לבעלות דירות. המעבר מסטטוס של שוכר לבעלים העניק למשפחות אלו נכס הוני מרכזי.▶ 13:06

כאשר אני עוברת מן העולם, הדיור הציבורי חוזר למדינה ואני משאירה את הילדים שלי ללא הנכס, ההון המשפחתי העיקרי.פרופ' נטע זיו, על המשמעות של היעדר בעלות▶ 15:22

הבעלות על הדירה אפשרה למשפחות למשכן את הנכס, לקחת הלוואות להקמת עסקים קטנים, לסייע לילדיהם לרכוש השכלה ודירות נוספות, ולהעביר הון משמעותי מדור לדור. מנגנון זה הפך את עולי הגל הראשון לבעלי רכוש יציב.▶ 13:41

המפנה של 1952: מדיניות פיזור האוכלוסין

בשנת 1952 החל גל העלייה הגדול מצפון אפריקה, ובעיקר ממרוקו. בדיוק באותה תקופה שונתה המדיניות הלאומית: המדינה החליטה על מדיניות 'פיזור אוכלוסין' והקמת עיירות הפיתוח בנגב ובגליל. העולים החדשים נשלחו ישירות מהאוניות ליישובים מרוחקים כמו קרית שמונה, דימונה, ירוחם ומעלות.▶ 16:50

בניגוד לדירות במרכז הארץ, הבנייה הציבורית פריפריה הייתה יקרה בהרבה למדינה מבחינת תשתיות, בעוד שווי השוק של הדירות בעיירות הפיתוח נותר נמוך מאוד. העולים שנשלחו ליישובים אלה סבלו מחסור חמור בהזדמנויות תעסוקה ובאפשרויות קידום כלכלי, ולא יכלו לחסוך כסף כדי לרכוש את הדירות.▶ 17:45

תוצאת המדיניות הייתה שרוב עולי מרוקו נותרו במעמד של שוכרים בדיור הציבורי לאורך עשרות שנים, מבלי שניתנה להם ההזדמנות הריאלית להפוך את השכירות לבעלות על נכס, כפי שנעשה עבור העולים שקדמו להם.▶ 18:20

אירועי ואדי סליב ונסיגת המדינה ממעורבות

התסכול והפערים המצטברים התפוצצו בשנת 1959 באירועי ואדי סליב בחיפה, בעקבות ירי משטרתי בעקיבא יעקב אלכריף. המחאות האלימות והשביתה הכללית שהכריזו תושבי השכונה שיקפו את זעם הדיירים על התנאים הירודים והאפליה המערכתית.▶ 19:10

בשנות ה-70 וה-80 חל שינוי תפיסתי עמוק ביחס המדינה לדיור הציבורי. מנכס לאומי אוניברסלי, הפך הדיור הציבורי ל'רשת ביטחון' מצומצמת המיועדת אך ורק לאוכלוסיות הקשות ביותר. נתוני البנייה הציבורית צנחו מ-60% מכלל הדירות בשנות ה-50 ל-25% בלבד בשנות ה-70.▶ 21:05

גל העלייה מבריה"מ וחוק הדיור הציבורי

בשנות ה-90, עם הגעת כמיליון עולים מברית המועצות לשעבר, חזרה המדינה לבנייה מסיבית ביוזמת שר השיכון דאז אריאל שרון. כדי לתמרץ בנייה מהירה, התקבלה החלטה 727 של מנהל מקרקעי ישראל, שהעניקה פיצויים כספיים אדירים לקיבוצים ולמושבים על שינוי ייעוד קרקעות חקלאיות לבנייה למגורים.▶ 23:05

במקביל, בשנת 1998 חוקקה הכנסת את 'חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה)' ביוזמת חברי הכנסת רן כהן ותמר גוז'נסקי. החוק נועד לאפשר לדיירים ותיקים לרכוש את דירותיהם בהנחות מפליגות של עד 80%-90%, במטרה לתקן את העוול ההיסטורי.▶ 25:11

אולם בפועל, משפחות עניות רבות בשיכונים הציבוריים לא יכלו לגייס אפילו את הסכום המופחת הנדרש לרכישה. במקרים רבים, עד שהילדים או הנכדים הצליחו לאסוף את הכסף, הדייר המקורי נפטר - והזכות לרכישה פקעה אל מול נהלי 'עמידר'.▶ 26:04

צלילת מלאי הדירות והחמרת הקריטריונים

מכירת עשרות אלפי דירות במסגרת מבצעי המכירה, ללא בנייה חדשה של דירות ציבוריות חלופיות, הובילה לדלדול חסר תקדים במלאי הדירות. בעוד שבשנת 1999 עמד מלאי הדירות הציבוריות על כ-108,000 דירות (כ-6% מסך הדירות בישראל), עד שנת 2008 צנח הנתון ל-2.5% בלבד.▶ 26:50

כדי להתמודד עם המחסור החריף, החמיר משרד הבינוי והשיכון באופן קיצוני את תנאי הזכאות לקבלת דירה. קריטריונים אלה הותירו מחוץ לזכאות אמהות חד-הוריות לילד או שניים, נכים ומקבלי קצבאות נכות, ודרשו תנאים דרקוניים כמו קבלת גמלת הבטחת הכנסה ושלושה ילדים ומעלה.▶ 27:20

התכווצות הפערים בדור הצעיר מול דור ההמשך שנשאר מאחור

נתוני מפקד האוכלוסין מ-1983 הדגימו את עומק הפער: 84.6% מיוצאי אירופה בישראל היו בעלי דירות, לעומת 62% בלבד מיוצאי צפון אפריקה. מחקריו של פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית הראו כי פער ההכנסות וההון בין הדור השני של עולי אירופה לדור השני של עולי המזרח עמד בשנות ה-90 על כ-40%.▶ 29:05

עם זאת, מחקרים עדכניים מראים שבקרב צעירים שנולדו החל מסוף שנות ה-80 והלאה, הפער בהכנסות ובבעלות על נכסים הולך ומצטמצם בהדרגה. העוול ההיסטורי מתוקן לאט בדורות החדשים, אך הוא הותיר דור שלם - בני גילה של רחל לוי - שפספסו את ה'רכבת' ונותרו ללא רשת ביטחון כלכלית.▶ 30:05

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות מסוימים להחיות את הדיור הציבורי, בין היתר בתקופת כהונתו של יואב גלנט כשר הבינוי והשיכון והמנכ"ל חגי רזניק, אשר רכשו אלפי דירות חדשות למאגר. אך כיום ממתינים עדיין כ-30,000 זכאים בתור לדיור ציבורי, בעוד רחל לוי ורבים כמוה ממשיכים למעשה לייחל לקורת גג יציבה.▶ 31:05