דיסני גילתה בטעות את מודל גלגל התנופה - ווולט שילם על כך מחיר אישי

רכש מספרת את סיפור דיסני - לא רק אנימציה

בפתח הפרק של רכש, בן גילברט ודייוויד רוזנטל מצהירים כי אחרי 11 שנים של עשיית הפודקאסט הם מספרים לראשונה את סיפור משפחת וולט וחברת דיסני. לדבריהם, מדובר בחברת בידור שונה מכל האחרות: בת יותר ממאה שנה, שמילאה תפקיד בולט כמעט בכל ילדות אמריקאית, וגם בהורות של רבים ממאזיניהם.▶ 1:05

הם מזכירים כי בעבר עסקו בפיקסאר, לוקאספילם, מארוול ו־ESPN, אך הפעם מדובר בגרסה אחרת לגמרי של הסיפור. המטרה המוצהרת היא להתמקד בנקודה המתוקה של העסק: מה עשתה דיסני משנות ה־20 ואילך שהפך אותה למצליחה כל כך בהוליווד, ובאופן שבו הרווחים שלה כיום נמצאים בליגה שונה מפרמאונט, יוניברסל או וורנר.▶ 1:37

המנחים מציינים כי השניים מעריצים גדולים של דיסני, אך לא ידעו כמעט דבר על ההיסטוריה המוקדמת של החברה. לדבריהם, הסיפור הוא גם סיפור טכנולוגי: הימורים על סאונד מסונכרן, על סרט אנימציה באורך מלא, על מצלמה רב־מישורית ועל פארק שעשועים שלא היה דומה לו.▶ 2:09

שיקגו, מרסלין והרגע שבו אמנות פגשה מסחר

הסיפור מתחיל בשיקגו בדצמבר 1901, עם לידתו של וולטר אליאס דיסני. המשפחה סיפרה על שורשים צרפתיים בנורמנדי, סיפור בלתי ניתן לאימות לדברי המנחים. אביו, אליאס, תואר כיזם מתוסכל: נגר, בעל בית, חקלאי, בעל נתיב עיתונים ובסופו של דבר משקיע כושל במפעל ג'לי.▶ 5:58

כאשר וולט היה בן ארבע, העביר אליאס את המשפחה לעיירת חווה במרסלין, מיזורי. ליליאן, אשתו לעתיד של וולט, אמרה לימים כי זה היה החלק החשוב בחייו. לדברי המנחים, הייתה שם ילדות אידילית לכאורה - מטעים, בריכות, בעלי חיים ובתי חווה - אך גם חיים קשים מבחינה כלכלית.▶ 7:07

דודתו של וולט, מגי, נהגה להביא לו מתנות. באחת הפעמים היא הביאה ציור גדול, סט צבעים ועיפרון, והוא החל לשרטט כל מה שראה. לפי האגדה, שכן בדימוס ביקש ממנו לצייר את הסוס האהוב עליו, אהב את התוצאה ושילם לו סנט. וולט הצעיר הבין שאמנות יכולה להכניס כסף.▶ 8:45

שלי תחביב, האמנות שלי, זה יכול להכניס לי כסף.וולט דיסני הצעיר, כפי שמתואר בפרק▶ 9:18

כשהיה וולט בן תשע, המשפחה עזבה את מרסלין לקנזס סיטי, שם קנה אליאס נתיב משלוח עיתונים והעסיק את הילדים במסירה. וולט לא הפסיק לצייר וגם לא הפסיק להרוויח מכך: הוא צייר מסגרות למספרה מקומית תמורת ניקל או תספורת חינם. לדברי המנחים, זו הייתה דוגמה מוקדמת לאופן שבו אמנות הפכה אצלו לכלי כלכלי.▶ 11:00

בהמשך עברה המשפחה חזרה לשיקגו, וולט הפך לקריקטוריסט של עיתון בית הספר, עזב את התיכון והצטרף לצלב האדום כנהג אמבולנס בצרפת במלחמת העולם הראשונה. שם גם פיתח הרגל עישון כבד שליווה אותו עד סוף חייו. ב־1919 שב לקנזס סיטי, שם חי אחיו רוי, וחיפש את מזלו כקריקטוריסט מקצועי.▶ 12:06

באמצעות רוי הגיע וולט לחנות פרסום לאמנות, עבד שם שישה שבועות ופוטר, אך יצא עם שני דברים: תעודה של אמן מקצועי וקשר עם אנימטור צעיר בשם אב אייוורקס. המנחים מתארים את אייוורקס כמעין סטיב ווזניאק של דיסני, בעוד וולט היה השותף היצירתי והכוח המניע.▶ 12:37

מצחוקים לצחוק סרטים: כישלון ראשון

השניים הקימו סטודיו משל עצמם, חברת אמנים מסחריים בשם אייוורקס־דיסני. עד מהרה עברו לעבוד בחברת קנזס סיטי סלייד, שעסקה בפרסומות מוקרנות בבתי קולנוע, ושם התאהבו באנימציה. לדברי המנחים, לא היה מדובר רק באמנות אלא בטכנולוגיה: מצלמות, פילם והמצאות חדשות שנדרשו כדי לגרום לתנועה לקרות.▶ 14:49

וולט החל ליצור קריקטורות קצרות משלו, מיתג אותן כצחוקים ומכר אותן לרשת בתי קולנוע מקומית. הן צברו פופולריות בקנזס סיטי, אך היו פרימיטיביות: בלי קול, בלי צבע, בקושי עם רקעים. הרגש היחיד שאפשר היה לעורר היה הומור, בעיקר סלפסטיק. ב־1922 הקים את חברת צחוק סרטים, אך עד 1923 האנימציה החלה לאבד מערכה החדשני.▶ 18:09

סקר בקרב מנהלי תיאטראות הראה שרק 23% מהם הציגו קריקטורות ואמרו שהקהל אוהב אותן - הנתון הנמוך מבין אפשרויות המילוי. צחוק סרטים פשטה רגל, ווולט איבד כסף שהלווה מחברים ומשפחה. הוא הלך לדודו רוברט לעצה, וקיבל עצה פשוטה: לברוח מהעיר.▶ 20:21

אתה יודע, ילד, הדבר הכי טוב לעשות במקומך, אני פשוט יברח מהעיר.רוברט דיסני, דודו של וולט▶ 22:37

וולט אכן עזב ללוס אנג׳לס, שם המתין לו אחיו רוי. תחילה קיווה להשתלב באולפן הוליוודי, ואף התחזה לנציג יוניברסל כדי להיכנס למגרש ולהתבונן בהפקה. לדברי המנחים, הוא נדחה מכל האולפנים הגדולים והבין שדבר אחד הוא יודע לעשות: אנימציה.▶ 23:10

החוזה עם וינקלר והדרך לאוסוולד

וולט שלח למפיצה מרגרט וינקלר את אי הפלאות של אליס, סרט קצר ששילב ילדה אמיתית עם דמויות מצוירות. היא אהבה אותו והזמינה 12 קומדיות אליס נוספות תמורת 15 עד 1,800 דולר לכל אחת. לדברי המנחים, החוזה הזה, שנחתם באוקטובר 1923, הוא הרגע שבו דיסני נכנסה לעסקים.▶ 27:14

וולט רץ לחדר בית החולים שבו שכב רוי, חולה בשחפת, והכריז כי תפסו את העסק. רוי קם ועזב את מחלקת בית החולים, והשניים הקימו את אולפני האחים דיסני. רוי ניהל את הכספים והעסק, וולט את הצד היצירתי. הם הזמינו לקנזס סיטי אנימטורים שהכירו, והקומדיות של אליס הפכו להצלחה בינונית.▶ 27:47

ב־1927 השתלט צ׳ארלס מינץ, בעלה של וינקלר, על העסק. הוא לא הסתדר עם פאט סאליבן, יוצר פליקס החתול, ולכן פנה לדיסני בבקשה ליצור דמות חדשה דומה לפליקס אך לא זהה. כך נולד אוסוולד הארנב בר המזל, שהיה להיט גדול עבור יוניברסל, וינקלר ומינץ - וגם עבור דיסני.▶ 30:28

אלא שאולפני דיסני לא החזיקו בקניין הרוחני של אוסוולד; יוניברסל עשתה זאת. ב־1928 נסעו וולט וליליאן לניו יורק לבקש ממינץ תשלום גבוה יותר. מינץ השיב שהוא לא בטוח מה וולט בכלל עושה שם, הציע לשלם פחות, וסיפר שכבר חתם חוזים סודיים עם כמעט כל האנימטורים מלבד אייוורקס.▶ 36:03

לדברי המנחים, וולט נותר בלי חוזה, בלי עובדים ובלי קניין רוחני. הערך הכולל של אולפני וולט דיסני הפך למעשה לאפס. הם מציינים כי רק ב־2006, כשבוב אייגר היה מנכ״ל, חזר אוסוולד לדיסני בעסקה שכללה העברת אל מייקלס מ־ABC ל־NBC.▶ 37:41

פתאום, המיזם ערך, כך שהערך הכולל של אולפני וולט דיסני הם למעשה אפס.דיוויד רוזנטל, על הרגע שבו וולט איבד את אוסוולד▶ 38:16

בדרך חזרה ברכבת מניו יורק, וולט החל לשרטט דמות חדשה. לפי הגרסה הפופולרית, הוא הציג את הסקיצות לליליאן, שאמרה שמורטימר נשמע סיסי מדי והציעה את השם מיקי. המנחים מסבירים כי הסיפור האמיתי כנראה היה שונה במקצת: וולט, רוי והאנימטורים הנאמנים התלבטו יחד, ואייוורקס היה האנימטור הראשי של מיקי הראשון.▶ 41:02

שני סרטי מיקי הראשונים לא עוררו עניין among המפיצים. אז נזכר אחד מהצוות בסרט המדבר הראשון, זמר הג׳אז, והרעיון התחבר אצל וולט: אנימציה עם צליל מסונכרן. הוא חבר לפאט פאוורס ולמערכת הקלטת קול בשם סינפון, והצוות הפיק את ספינת הקיטור ווילי. ההקרנה הראשונה מול נשות הצוות וחברים עוררה תגובה שהמנחים מתארים כדרמטית.▶ 46:33

המפיצים בניו יורק נותרו שמרנים. אחד מהם אמר לוולט כי הציבור מכיר את Lifesavers, אבל לא מכיר את וולט דיסני ואת העכבר שלו. וולט לקח את ההערה, שכר את תיאטרון קולוני ב־1,000 דולר והקרין את ספינת הקיטור ווילי לפני מלחמת הכנופיות. לדברי המנחים, הקהל ביקש לראות אותו שוב.▶ 51:28

הציבור מכיר את המותג Lifesavers. הם לא מכירים את וולט דיסני והם לא יודעים העכבר שלך.מפיץ ניו־יורקי, לפי הסיפור על וולט▶ 53:06

פאט פאוורס הסכים להפיץ את מיקי תמורת 10% מההכנסות ברוטו. אלא שכעבור שנה הוא ניסה לעשות את מה שמינץ עשה: לפנות לאייוורקס ולהציע לו סטודיו משל עצמו. אייוורקס עזב, אך וולט למד את הלקח. עד אז יצאו יותר מעשרה סרטי מיקי עם סאונד, כולם מיתוג בולט של וולט דיסני, והקהל נשאר נאמן לדמות.▶ 54:14

מיקי הופך למכונת רווחים

בקיץ 1929 פנה מנהל תיאטרון בקליפורניה לוולט עם רעיון: מועדון מיקי מאוס לילדים. תמורת 25 דולר קיבלו בתי קולנוע זיכיון, והילדים וההורים זכו לזכות לקנות סחורה בלעדית. לדברי המנחים, עד מהרה היו 800 מועדונים עם יותר ממיליון חברים - יותר מאשר בתנועת הצופים באותה תקופה.▶ 56:30

בינואר 1930 השיקה דיסני רצועת קומיקס יומית של מיקי עם King Features. הקומיקס פורסם ב־60 עיתונים אמריקאים ובעוד 20 מדינות, וסיפק פרסום יומי בחינם לדמות. פלויד גוטפרדסון, אנימטור בן 24, צייר את הרצועה במשך 45 שנה. במקביל החלה דיסני למכור רישיונות לסחורה, תחילה בעסקאות מזדמנות.▶ 59:53

ב־1933 שכרו וולט ורוי את קיי קמן כסוכן בלעדי לרישוי מוצרי דיסני. ההסכם קבע כי דיסני יקבלו 60% מ־100 אלף הדולרים הראשונים בתמלוגים, ולאחר מכן חלוקה של 50־50. לדברי המנחים, בתוך חצי שנה הפך קמן את פעילות הרישוי למקצועית, ובתוך שנתיים הגיעו מכירות הסחורה ברוטו לכ־70 מיליון דולר בשנה.▶ 1:03:18

אחת הדוגמאות הבולטות היא שעון מיקי של אינגרסול מ־1933, שנמכר ביותר מ־2.5 מיליון יחידות בשנתיים והציל לכאורה את החברה מפשיטת רגל. המנחים מציינים כי עד 1934 הכנסות התמלוגים מהסחורה עלו על הכנסות השכרת הסרטים. זה היה הרגע שבו דיסני גילתה את מה שהם מכנים מודל גלגל התנופה.▶ 1:05:38

הם מסבירים כי המונח גלגל תנופה מטעה מבחינה פיזיקלית; גלגל תנופה הוא סוללה פרימיטיבית, לא לולאת משוב. אבל בפועל, דיסני בנתה מערכת שבה קניין רוחני איכותי מופץ רחב, מזין מוצרים נלווים, ואלה מחזקים את המותג בלי לרוקן את הסרט עצמו. לדבריהם, וולט לא תכנן זאת מראש, אך השאפתנות שלו ליצור דמויות שהקהל יאהב הובילה לשם.▶ 1:09:31

יתרון מרכזי של אנימציה, לטענתם, הוא שהדמות לא מזדקנת ולא תלויה בשחקן. מיקי תמיד זמין לעבודה, בעוד לייב אקשן יוצר תלות בכוכבים, בגיל ובזמן. לכן דיסני יכלה לבנות IP נצחי יותר, גם כאשר סרט בודד לא תמיד היה עסק רווחי במיוחד.▶ 1:12:54

מיקי הוא תמיד זמין לעבודה. מיקי לא מזדקן.דיוויד רוזנטל, על יתרון האנימציה▶ 1:12:54

שלגיה: הפרויקט שכונה הטיפשות של דיסני

וולט החל לחשוב על סרט אנימציה באורך מלא, רעיון שלא נוסה מעולם בהוליווד של שנות ה־30. רוי ניסה לשכנע אותו לא לעשות זאת, בטענה שזה עלול לפשוט את רגל האולפן. בפרויקט שלגיה ושבעת הגמדים היה מדובר בהימור של מיליוני דולרים, בעוד סרטי מיקי עלו אז 15 עד 30 אלף דולר.▶ 1:22:58

לא ידענו האם הציבור ילך על סרט מצויר, אבל היינו בטוחים לגמרי שהקהל לא יקנה רע כתבה מצוירת.וולט דיסני, על שלגיה▶ 1:24:01

ההפקה כללה כ־2 מיליון סקיצות ו־250 אלף ציורים גמורים, וצוות שהגיע בשיאו ל־750 אמנים. המנחים מתארים תהליך עבודה מורכב: סיפור, סאונד, פריסה, רקעים, דגמי דמויות, אנימציה, דיו וצבע. כל פריים צויר בנפרד, לעיתים עם צוותי ביניים וניקוי, והכל תואם למוזיקה ולדיאלוג דרך גיליונות חשיפה.▶ 1:24:36

דיסני השתמשה במצלמה רב־מישורית, שאיפשרה לצלם שכבות זכוכית ונייר בעומקים שונים ולמכור אשליית פרספקטיבה. לדברי המנחים, זו הייתה המצאה של אמנות, מסחר והנדסה יחד. הם מציינים כי וולט אף הביא שחקנים בתחפושת כדי שאנימטורים ילמדו תנועה אמיתית, כולל קסדת שיער לשחקנית שגילמה את שלגיה.▶ 1:36:42

הסרט הוקרן לראשונה בדצמבר 1937 והכניס כ־8 מיליון דולר בהשכרות, לעומת עלות ייצור של כ־1.5 מיליון דולר. האקדמיה העניקה לו אוסקר מיוחד - פסלון גדול ושבעה קטנים. וולט עצמו זכה ל־26 פרסי אוסקר, יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה. המבקרים שיבחו את הסרט, והמגזין טיים חזה שהוא ילווה דורות חדשים.▶ 1:42:13

המנחים מדגישים כי שלגיה לא נועדה רק לילדים; היא עיבדה אגדה אפלה והוסיפה אישיות לכל גמד כדי למכור סחורה. לדבריהם, גם ההחלטות היצירתיות שירתו את גלגל התנופה. הסרט הכניס כסף, אך חלק ניכר מהרווח הלך להחזרת הלוואות לבנק אוף אמריקה. לפי הדו״ח השנתי לעובדים מ־1944, 65% מדולר כרטיס נשאר למציג, 13% למפיץ ו־22% לאולפן.▶ 1:43:50

לאחר תשלום למציגים, למפיץ ולבנק, נותרו לדיסני כ־2.2 מיליון דולר מהסרט. אך שלגיה הייתה גם הבסיס לחדשנות נוספת: פסקול הסרט הראשון שנמכר לציבור. לדברי המנחים, לפניו לא היה דבר שהקהל יכול לקחת הביתה מהסרט מלבד סחורה. הפסקול הפך ללהיט, ובנוסף נמכרו אלפי מוצרי שלגיה; הניו יורק טיימס כתב בצחוק למחצה שמכירות שלגיה עשויות להוציא את אמריקה מהשפל הגדול.▶ 1:45:59

בורבנק, חוב ומלחמה

הצלחת שלגיה אפשרה לוולט להגשים חלום נוסף: אולפן חדש בבורבנק. הקמפוס תוכנן ל־1,200 עובדים, עם חדרי עבודה הפונים צפונה לקבלת אור עקיף ויציב, מיזוג אוויר, שיעורי אמנות ואפילו עיסויים. וולט רצה מקום אוטופי שיאפשר להפיק שני סרטי אנימציה בשנה, חלום שלא התגשם.▶ 1:52:13

בניית הקמפוס עלתה כ־3 מיליון דולר, ובמקביל אושרו פינוקיו, במבי ופנטזיה. לדברי המנחים, כל אחד מהם היה הימור שונה ובעל סיכון גבוה. עד תחילת 1940 דיסני הייתה שקועה בכ־8 מיליון דולר חוב. פינוקיו יצא כשמלחמת העולם השנייה החלה באירופה, השוק הבינלאומי נסגר והסרט הפסיד יותר ממיליון דולר.▶ 1:57:38

ב־1940 הנפיקה דיסני מניות בכורה להמרה בשווי 3.875 מיליון דולר, עם דיבידנד של 6%, ומכרה כ־30% מהחברה. המנחים מציינים כי הנרי פורד אמר לוולט שאם מכר חלק מהחברה, היה צריך למכור את כולה. במקביל החלה החברה להקצות 20% מההון העצמי למאגר בונוסים לעובדים, אך בפועל העלתה משכורות למעטים והותירה אחרים מתוסכלים.▶ 2:00:58

ב־29 במאי 1941 הכריזה גילדת קריקטוריסטים של המסך על שביתה בדיסני. מאות עובדים צעדו בקמפוס בבורבנק עם שלטים כמו שלגיה וה־700 גמדים. וולט נשא נאום של כמעט שלוש שעות, שנועד לאחד את העובדים, אך לדברי המנחים השיג בדיוק את ההפך. הוא דיבר על כך שהחזקים ישרדו והחלשים יפלו.▶ 2:04:53

החוק של היקום שהחזקים יעשו לשרוד והחלשים חייבים ליפול על ידם דרך.וולט דיסני, בנאום לעובדים▶ 2:07:41

השביתה נמשכה כשלושה וחצי חודשים. וולט, לפי המנחים, האמין שמדובר בהשפעה קומוניסטית קטנה ולא בהתמרמרות אמיתית של העובדים. באמצע השביתה הוא יצא לטיול באמריקה הלטינית מטעם משרדו של נלסון רוקפלר, והשאיר לרוי לפתור את המשבר. רוי הגיע להסכם ב� mediation פדרלי: דיסני הכירה בגילדה, העלתה משכורות ופיטרה יותר מ־500 עובדים. כוח האדם ירד מ־1,200 לפחות מ־700.▶ 2:09:24

לדברי המנחים, וולט לא התאושש מבחינה אישית מהשביתה. הוא ראה את החברה כמי שיצאה משליטתו, ולדבריהם ניהל רשימות של שובתים. לימים העיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילויות לא־אמריקניות וטען לחדירה קומוניסטית להוליווד. המנחים אומרים כי בדקו את הטענות על אנטישמיות ומצאו אפס ראיות לכך שוולט היה אנטישמי, אך הוא היה בהחלט אנטי־קומוניסטי.▶ 2:11:38

עם כניסת ארה״ב למלחמה, הצבא השתלט על חלקים מקמפוס בורבנק, בין היתר בשל קרבתו למפעלי לוקהיד סקאנק וורקס. אנימטורים גויסו, והאולפן עבר לייצור תעמולה וסרטי הדרכה. באופן מפתיע, מיקי כמעט לא שימש בתעמולה; דונלד דאק, שהיה מלח לפי הקאנון, הוביל את המאמץ. במקביל גילתה דיסני את מודל הכספת: ב־1944 הוציאה מחדש את שלגיה, שבע שנים אחרי בכורתו, והכניסה כ־3 מיליון דולר בעלויות מינימליות.▶ 2:16:04

המנחים מזהים בכך את הרכיב הרביעי של גלגל התנופה: הוצאה מחדש אסטרטגית כל שבע שנים בערך, מספיק כדי לתפוס דור חדש של ילדים אך לא כל כךoften כדי לדלל את המותג. רוי דיסני אמר לימים כי המוצר שלהם הוא כמעט נצחי. עד סוף המלחמה, עם זאת, דיסני הייתה במקום גרוע: בלי IP חדש משכנע, עם חוב כבד ווולט מנותק ומאוכזב.▶ 2:20:59

ארבעת רכיבי המודל, כפי שמסכמים המנחים, הם יצירת IP איכותי, הפצה מקסימלית, כניסה לצמתים נלווים כמו סחורה וקומיקס, והוצאה מחדש מבוקרת מהכספת. הם מדגישים כי הצמתים הנלווים לא אמורים לגזול מהמדיום הראשי אלא להעמיק את הקשר לדמות, כל עוד נשמרת איכות גבוהה בסרטים.▶ 2:23:43

• קניין רוחני חדש ומשכנע עם דמויות שהקהל מתאהב בהן
• הפצה רחבה ככל האפשר של הסרט או המדיום הראשי
• כניסה לצמתים נלווים: סחורה, קומיקס, מועדונים וספרים
• הוצאה מחדש מהכספת כל שבע שנים בערך, לדור חדש של ילדים

המוצר שלנו הוא כמעט נצחי.רוי דיסני, לוול סטריט ג׳ורנל▶ 2:24:16

אחרי המלחמה: סינדרלה, רכבות ומשבר חדש

אחרי המלחמה ניסתה דיסני כמה דרכים זולות יותר: חבילות סרטים קצרים, שיר הדרום, ולייב אקשן כמו אי המטמון שצולם בלונדון בכסף שלא ניתן היה להחזיר לארה״ב. במקביל החלה תחרות מצד האחים וורנר, האנה־ברברה ו־MGM. וולט רצה לחזור לאנימציה שאפתנית, ורוי חשש מהחוב. ב־1950, לאחר אולטימטום של וולט, גייסה החברה 2 מיליון דולר עבור סינדרלה.▶ 2:26:23

סינדרלה הופקה בזהירות רבה מדי: סצנות צולמו בלייב אקשן לפני האנימציה, ולעיתים נעשה שימוש ברוטוסקופינג. לדברי המנחים, וולט אמר שאין להם כסף להנפיש ואז לשנות, ולכן האנימציה הייתה צריכה להיות נכונה מלכתחילה. הסרט הכניס כ־8 מיליון דולר בהשכרות לעומת עלות של כ־2.2 מיליון, והחזיר את החברה ליציבות יחסית.▶ 2:29:45

אליס בארץ הפלאות, שיצאה לאחר מכן, חרגה מהתקציב ולא החזירה את ההשקעה. רוי כתב בדו״ח השנתי מ־1951 כי אליס לא הופיעה בקופות כמו סינדרלה, בין היתר בגלל ירידה כללית בבתי הקולנוע, אך הוא הגדיר אותה נכס קלאסי שיהיה יקר ערך לחברה ללא הגבלת זמן. במקביל, וולט התמסר לתחביב חדש: רכבות דגמים.▶ 2:32:35

וולט בנה רכבת בקנה מידה של 1/8, השקיע בה כ־50 אלף דולר וקרא לה קרולווד הפסיפיק; הקטר נקרא לילי בל על שם אשתו. הוא נפגש עם חובבי רכבות, בנה חלקים בסדנת המכונות בבורבנק, והקיף את עצמו באנשים כמו רוג׳ר ברוגי, שלימים היה מהאימג׳ינירים הראשונים. לדברי ההיסטוריונית ננסי קון, וולט חיפש עולם שהוא יכול לשלוט בו עד הפרט הקטן ביותר.▶ 2:34:11

דיסנילנד: מפרויקט צד למימון טלוויזיוני

הרעיון לפארק נולד במקור כמיקי מאוס כפר, אך עד מהרה הפך לדיסנילנד - הרבה יותר על רכבות, אמריקנה ומיניאטורות מאשר על מיקי. וולט תכנן אותו על 16 דונם ליד אולפן בורבנק, בעלות מוערכת של 1.5 מיליון דולר. הדירקטוריון לא התלהב, ולכן הקים את WED Enterprises, חברה אישית משלו, ומינה לצוות אמנים ואנימטורים במקום מהנדסי פארקים.▶ 2:39:07

התוכנית נתקלה בשתי בעיות: הקרקע קטנה מדי, ועיריית בורבנק חששה מאווירת קרנבל. וולט שכר את SRRI, מכון המחקר של סטנפורד, שזיהה את אנהיים במחוז אורנג׳ - 160 דונם ליד כביש מהיר מתוכנן, עם אוכלוסייה שצפויה לגדול. המנחים מציינים כי SRRI לקח בחשבון גם את השפעת הטלוויזיה על קידום הפארק.▶ 2:44:37

כדי לממן את הפרויקט, חזר וולט לחברה והחתים על חוזה שירותים אישיים עם הפקות וולט דיסני. החוזה העניק לו משכורת של 153 אלף דולר, 10% ממכירות הסחורה וזכות להשקיע בפרויקטי לייב אקשן. שלושה דירקטורים התפטרו במחאה, ובעלי מניות תבעו, אך ההסכם אושר. לדברי המנחים, וולט לא נהנה מאגירת כסף; הוא השתמש בו כדי לבנות את דיסנילנד.▶ 2:47:21

התקציב הראשוני לפארק היה כ־5 מיליון דולר, יותר מפי עשרה מהרווח הנקי של דיסני ב־1952. לכן פנה וולט לטלוויזיה, למרות שהוליווד ראתה בה איום. CBS ו־NBC לא רצו את החבילה שכללה את הפארק, אך ABC, הרשת השלישית והזקוקה לתוכן, הסכימה. היא השקיעה 500 אלף דולר בהון, הבטיחה 4.5 מיליון דולר הלוואות ושילמה 5 מיליון דולר בשנה להפקת תוכנית טלוויזיה.▶ 2:52:50

הרקע לעסקה היה הקפאת רישיונות השידור של ה־FCC בין 1948 ל־1952, שהגנה על אוליגופול של שלוש רשתות בדיוק כשמספר משקי הבית עם טלוויזיה זינק מ־9% ב־1950 ל־65% ב־1955. ABC הייתה רעבה לתוכן. וולט קיבל שליטה מלאה בתכנות, ובסתיו 1954 עלתה תוכנית דיסנילנד, שכללה מבט מאחורי הקלעים וקידמה את הפארק. היא הפכה לתוכנית השנייה הפופולרית בטלוויזיה אחרי אני אוהבת את לוסי.▶ 2:57:46

בדצמבר 1954 שודרה מיני־סדרה על דייווי קרוקט, ואמריקה השתגעה. כובעי קרוקט נמכרו בעשרה מיליון יחידות ב־1955, השיר הגיע למקום הראשון ומכר 7 מיליון תקליטים, והסחורה הניבה לפי הערכות כ־300 מיליון דולר. לדברי המנחים, דיסני הרוויחה מסחורת דייווי קרוקט יותר מאשר מכל הסרטים המצוירים הראשונים שלה עד אותה נקודה.▶ 3:00:36

באותו זמן ירד מספר הביקורים הממוצע בקולנוע מ־40 בשנה בשנות ה־20 ל־14 ב־1956. וולט ראה בטלוויזיה ערוץ חיוני לפיתוח קהל חדש, ולא איום. לדבריו, מיליוני צופים שלא הולכים לקולנוע יכולים בכל זאת להיחשף למותג. במימון ABC, דיסנילנד בע״מ קיבלה כ־500 אלף דולר מהפקות דיסני, 500 אלף מ־ABC, 200 אלף מ־Western Publishing ו־250 אלף מוולט עצמו.▶ 3:05:00

התכנון הוויזואלי של הפארק התגבש בסוף שבוע מפורסם שבו נעל וולט את הרב ריימן, אמן לשעבר מדיסני, ונתן לו לצייר את החזון המלא: טירה, הרים, רכבת ונהר. הציור שימש כלי מכירה מול ABC. ביולי 1955 נפתח דיסנילנד, והמנחים מסכמים כי הרגע הזה שינה את החברה ואת החופשות האמריקאיות לנצח.▶ 3:07:09